החלטה בתיק מ"ח 754/09

           בקשה למשפט חוזר. המבקשים הורשעו על ידי בית משפט השלום, על פי הודאתם, בגין עבירות של אי הגשת דוחות מס הכנסה ודו"ח רווח והפסד מאושרים על ידי רואה החשבון עבור חברת בנייה שניהלו. המבקש 2 הורשע גם בגין אי הגשת דוחות אישיים (ת"פ 2465/04). על המבקש 1, נגזרו ארבעה חודשי מאסר שירוצו על דרך עבודות שירות, שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח. על המבקש 2 נגזרו שישה חודשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות, עשרה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח. הן המבקשים והן המשיבה הגישו ערעור על פסק הדין. ביום 2.9.2009, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים וקיבל את ערעור המשיבה, כך שעונשם של המבקשים הוחמר (ע"פ 2321-11-07). ביום 27.10.2008, נדחתה בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה (רע"פ 8874/08). 

כתב האישום וההליך בבית משפט השלום

1.        ביום 11.6.2006 הוגש כתב אישום מתוקן כנגד המבקשים והחברה שניהלו (להלן: החברה) לבית משפט השלום ברחובות. כתב האישום ייחס למבקשים עבירות של אי הגשת דוחות במועד עבור החברה, לשנים 2004-1999, לפי סעיפים 261(4) ו-224א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). למבקש 2 יוחסו גם עבירות של אי הגשת דוחות על הכנסותיו לשנים 2004-2002, לפי סעיף 216(4) לפקודה.

2.        המבקשים הודו בעובדות כתב האישום והורשעו בעבירות שיוחסו להם לפי הודאתם. בשלב הטיעונים לעונש, העלו המבקשים את הסברם לעבירות האמורות ולפיו חברת הבנייה שניהלו, הייתה מצליחה במשך שנים, עד שהיא נקלעה למשבר כלכלי בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את המדינה כולה ואת ענף הנדל"ן בפרט בשנת 2000. מסיבה כלכלית גרידא לא הצליחו המבקשים לשלם למנהלת חשבונות ולרואה חשבון ומשלא עלה בידם להכין את הדוחות לשנת 1999, לא ניתן היה להשלים את הדוחות הבאים וכך נגררו העבירות אל השנים הבאות. בנוסף, צוין כי רואה החשבון של החברה נקלע לבעיה אישית והתקשה לטפל בדוחות החברה, עקב מחלתה הסופנית של אשתו. המבקשים טענו עוד כי לאחר שנת 2000 החברה לא הרוויחה כסף ומאחר שהדוחות היו שליליים, קרי הסתכמו בהפסדים, ממילא לא נגרם נזק לקופת המדינה. בנוסף, המבקש 1 ריצה עונש מאסר בגין אי דיווח למע"מ ולכן לא יכול היה לטפל בענייני החברה, בייחוד אלה שדרשו את טיפולו האישי.

3.        בגזר הדין מיום 26.12.2006, קבע בית משפט השלום (כב' סגנית הנשיא א' שטמר) כי גם יתקבלו כל טיעוני המבקשים, בעינה עומדת העובדה הפשוטה שהם לא הגישו את הדוחות הרלוונטיים לחברה עד לאותו מועד. לגבי המבקש 2 נקבע כי הוא הגיש את דוחותיו, ובכך הוסר מחדלו, אם כי בשלב מאוחר יחסית. לפיכך, על החברה שכבר הפכה חדלת פירעון באותו מועד, נגזר קנס סמלי בסכום של 100 ש"ח. על המבקשים נגזרו עונשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות ומאסר על תנאי, כאמור לעיל. לאחר מתן גזר הדין, הגישו המבקשים את הדוחות הכספיים של החברה לשנים 2004-1999 לפקיד השומה, אלא שהם לא היו מבוקרים כמתחייב על פי הפקודה. 

הערעור לבית המשפט המחוזי

4.        המשיבה והמבקשים הגישו ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. המבקשים ערערו על עונשי המאסר והקנסות שהוטלו עליהם, ואילו המשיבה עתרה להטיל עליהם עונשי מאסר בפועל ולהגדיל את הקנסות. המבקשים טענו בערעור, בין היתר, כי הם הסירו את המחדל בכך שהגישו את הדוחות, עובר לדיון בערעור. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא א' טל, כב' השופט מ' פינקלשטיין וכב' השופט א' סטולר) קיבל את ערעור המשיבה ובתוך כך דחה את ערעור המבקשים. בית המשפט העמיד את עונש המאסר של המבקש 1 על שישה חודשי מאסר בפועל ואת עונש המאסר של המבקש 2 על תשעה חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם. נקבע כי חרף הנסיבות המקלות שפירטו המבקשים וחרף הסרת מרבית המחדלים, עונשי המאסר שהוטלו על המבקשים הם עונשים קלים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור, וזאת בייחוד נוכח התנהגותם הממושכת של המבקשים בכל הקשור ליחסיהם עם שלטונות המס. באשר לדוחות הלא מבוקרים שהוגשו, נקבע כי אין בכך כדי לבטא הסרה מלאה של המחדלים, שכן הדוחות לא ניתנים לאימות ושלטונות המס לא יכולים לפעול על פיהם. זאת ועוד, נקבע כי אף אם היו מוסרים המחדלים במלואם, עדיין מדובר בעונשים קלים שאינם מבטאים את מדיניות הענישה הראויה בעבירות מהסוג שעברו המבקשים.

בקשת רשות ערעור

5.        בבקשתם לרשות ערעור מבית משפט זה (רע"פ 8874/08), חזרו המבקשים על טענותיהם בערכאות הקודמות, בין היתר בעניין המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה שניהלו וההשלכות שהיו לכך לגבי הדיווח, ובעניין נסיבותיהם האישיות. המבקשים טענו עוד כי מחדלי הדיווח הוסרו על ידם עוד לפני פסק הדין של בית המשפט המחוזי וכי הם הגיעו להסכם עם פקיד השומה להסדרת חובם. כמו כן, נטען כי הפער בין העונשים שהוטלו על המבקשים בכל אחת מן הערכאות, מצדיק אף הוא ליתן רשות ערעור.

6.        ביום 27.10.2008, דחה בית משפט זה (כב' השופט א' א' לוי) את הבקשה למתן רשות ערעור ועיכוב ביצועו של העונש, לאחר שקבע בפסקה 4 להחלטתו כי:

"הטענות האמורות, שחלקן הארי נבחנו בידי שתי ערכאות, אינן מעוררות שאלה משפטית בעלת צביון כללי, החורג מעניינם הפרטני של המבקשים, ולפיכך גם אינן מקימות עילה לקיומו של ערעור שני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982)). יתרה מכך, ההלכה הנוהגת היא שחומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה את ליבון עניינו של נאשם בשלישית (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 646 (2003)), והדבר נכון גם מקום בו מתגלה פער בין העונשים שהוטלו על ידי שתי ערכאות קמא (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05))."

טענות המבקשים בבקשה למשפט חוזר

7.        הבקשה למשפט חוזר נוגעת רק לעונש שנגזר על המבקשים, שכן המבקשים הורשעו על פי הודאתם והם לא ביקשו לחזור בהם מהודאה זו. המבקשים מעלים מספר טענות בתמיכה לבקשתם. לטענת המבקשים, ראיה מרכזית בתיק נשוא הערעור נבחנה שלא כדין על ידי בית המשפט המחוזי. המבקשים טענו כי חלק ממחדלי הדיווח הוסרו כבר בשלב הכרעת הדין בבית משפט השלום וכי לפני הישמע הערעור בבית המשפט המחוזי, הוגשו כל הדוחות החסרים. בכך, לטענתם, הוסרו המחדלים במלואם גם על פי נהלי מס הכנסה. לטענתם, בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי המחדלים לא הוסרו במלואם ולכן נגרם נזק לקופה הציבורית, שכן ביום הישמע הערעור בבית המשפט המחוזי המחדלים כבר הוסרו במלואם. עוד נטען כי עם גמר הערעור, המבקש 1 פנה לפקיד השומה עם גזר הדין שנפסק בערעור והאחרון ערך הסכם שומות אשר נחתם ביום 25.9.2008 (להלן: הסכם השומות). בנוסף, לטענתם, עוד קודם לכן כל השומות היו בידי פקיד השומה, אלא שפקיד השומה חיכה לשובו של מפקח המס המטפל בתיק החברה, והלה אכן אישר את ההסכם עם הגעתו ארצה. מאחר שהמבקשים חתמו בהסכם על הפסד של 45 מיליון ש"ח, נטען כי אין לומר שנגרם הפסד לקופת המדינה בשל אי תשלום מס. לטענת המבקשים, עובדה זו סותרת את קביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר הוטעה על ידי המשיבה. המבקשים גם חזרו על טענותיהם שעמדו בפני הערכאות הקודמות בעניין מצבה הכלכלי הקשה של החברה וקשייו האישיים של רואה החשבון של החברה, אשר עיכבו את הטיפול בדוחות. לפיכך, המבקשים פנו בבקשה כי בית משפט זה "יעיין וידון בעובדות האמיתיות במיוחד לאור העובדה כי בבקשה הקודמת טעה כבוד השופט א.לוי בכך שקבע כי המחדלים הוסרו לאחר השמע הערעור בבית המשפט המחוזי". לטענתם, עונשם הוחמר בצורה קיצונית, על פי עובדות לא נכונות ולכן יש להתערב בדרך של משפט חוזר.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

8.        היועץ המשפטי לממשלה סבור כי יש לדחות את הבקשה למשפט חוזר. לדבריו, טענותיהם של המבקשים עלו בבקשת רשות הערעור ומדובר בטענות ערעוריות במהותן, שאין המשפט החוזר נועד לשוב וללבנן. היועץ המשפטי לממשלה מציין כי השאלה האם טענה בדבר חומרת העונש מהווה עילה למשפט חוזר טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה (ראו: מ"ח 4362/07 בשן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.6.2008) (להלן: עניין בשן)). ואולם, לעמדתו, אף לפי העמדה המקלה, לפיה העילה של "ראיות חדשות" המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), עשויה להקים עילה למשפט חוזר גם מקום בו הבקשה מתייחסת רק לחומרת העונש, עדיין אין למבקשים שלפניי על מה להישען. זאת, מאחר שנקבע מפורשות בעניין בשן, כי משפט חוזר יינתן על סמך ראיות חדשות, שלא עמדו בפני הערכאה הדיונית, ובמקרים חריגים בהם הראיות הן כה משמעותיות עד כי יהיה בכוחן לשנות את העונש מן הקצה אל הקצה. מאחר שטענת המבקשים כי הסירו את מחדל הדיווח, נטענה בפני בית משפט זה בבקשת רשות הערעור, אין מדובר בראייה חדשה ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. לגופם של דברים, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי המבקשים כלל לא הגישו את דוחות החברה עד לאחר שהורשעו ונגזר דינם, וגם אז הם הגישו דוחות לא מבוקרים של החברה. דוח כספי שלא בוקר ואושר על ידי רואה חשבון הוא חסר ערך ופקיד השומה אינו יכול להסתמך עליו. על כן, נטען כי אין לראות בנאשם המגיש דוח לא מבוקר כמי שהסיר את המחדל לעניין סעיף 216(4) לפקודה וכך גם נקבע בפסיקה. לעניין הסכם השומות (מיום 25.9.2008), טוען היועץ המשפטי לממשלה כי משמעותו היחידה הינה מניעת קיזוזי הפסדי העבר של החברה, במועד שבו החברה כבר לא הייתה פעילה מזה תקופה ארוכה, ולכן ההסכם אינו רלוונטי. לטענתו, במועד בו הגיע פקיד השומה להסכם עם החברה, סיכויי הגבייה ממנה היו אפסיים ולא היה טעם בהותרת תיק השומה שלה פתוח. לפיכך, אין לראות בכך הסרה של המחדל ואין בכך כדי לשלול את טענת המדינה, שהתקבלה בבית המשפט המחוזי, כי הדוחות הלא מבוקרים שהוגשו שנים רבות לאחר המועד החוקי להגשתם, אינם ניתנים לאימות. ומכל מקום, היועץ המשפטי לממשלה טוען כי גם אם נראה בהסכם השומה משום הסרת המחדל, מסקנה שהוא דוחה מכל, הרי שאין מדובר בראיה בעלת משקל סגולי כזה שעשויה להביא לשינוי בגזר הדין, לא כל שכן בשינוי מהקצה אל הקצה בעונש.

הכרעה

9.        דין הבקשה להידחות. המקרה דנן אינו ממין המקרים החריגים בהם נדרש להורות על משפט חוזר, ועוד בעניין העונש. המבקשים לא עמדו בנטל הראייה המוטל על המבקש משפט חוזר, להוכיח אחת מעילות המשנה הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 להחלטה (טרם פורסם, 16.4.2008); מ"ח 8390/08 מסילתי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 להחלטה (טרם פורסם, 19.3.2009) (להלן: עניין מסילתי)). המבקשים מעלים למעשה שלוש טענות: הראשונה נוגעת לסוגיית מועד הסרת המחדלים; השנייה נוגעת להסכם השומות; והשלישית נוגעת להסברים שהעלו המבקשים באשר להיווצרות מחדלי הדיווח מלכתחילה. את כל טענותיהם ניתן לדחות הן במסגרת הדיון בעילה בדבר ראיות חדשות, אשר בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, והן במסגרת העילה בדבר עיוות הדין, אשר בסעיף 31(א)(4) לחוק האמור.

10.      בענייננו, אין כל צורך להכריע בשאלה האם טענות בדבר חומרת העונש יכולות לשמש בסיס למשפט חוזר בגדרי סעיף 31(א)(2) הנ"ל, שכן המבקשים לא הציגו בבקשתם כל עובדה או ראייה חדשה, היכולות להביא לשינוי בתוצאות המשפט לטובתם. כל הטענות שעלו במסגרת הבקשה הנוכחית - לרבות הטענות בעניין הסרת המחדלים, בעניין הסכם השומות ובעניין הסיבות להיווצרות המחדלים מלכתחילה - עמדו בפני הערכאות הקודמות ונדחו אחת לאחת.

11.      העילה אשר בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, הינה עילת סל, אשר תפקידה לאפשר עריכת משפט חוזר מקום בו התעורר חשש ממשי בלבו של בית המשפט כי נגרם עיוות דין ונראה כי המקרה אינו נופל בתחומי העילות האחרות (מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 להחלטה (לא פורסם,  28.6.2006)). בענייננו, לא שוכנעתי כי נגרם למבקשים עיוות דין. טענותיהם נשמעו בשלוש ערכאות ונבחנו אחת לאחת. נקודת המוצא היא כי משפט חוזר לא נועד לקיים הליך נוסף של ערעור, אלא תכליתו לאפשר לבחון ספקות שעלו ביחס לצדקת פסק הדין, מקום שמוכחת תשתית איתנה לביסוס אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) (מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.9.2008)). ואולם, כל הטענות שהעלו המבקשים הן טענות ערעוריות, אשר אין מקומן בהליך למשפט חוזר (מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל, פסקה 10 להחלטה (לא פורסם, 13.10.2004)), מה גם שכאמור, טענות אלו עמדו כולן בפני הערכאות הקודמות ונדחו. המשפט החוזר לא נועד להוות כלי קיבולת, שבמסגרתו יוכל נאשם לשוב ולהתעמת עם ממצאים עובדתיים ואחרים שנקבעו לחובתו (ראו, למשל: מ"ח 10728/07 אוחנה נ' מדינת ישראל, פסקה 22 להחלטה (טרם פורסם, 18.5.2008); מ"ח 2479/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 להחלטה (טרם פורסם, 10.8.2008); עניין מסילתי, לעיל, פסקה 14 להחלטה).